התפרסם כטור דעה בעיתון “הארץ” 14 בנובמבר 2024
“את נגד המדינה?” שאל אותי תלמיד השבוע, כשניסיתי לפתח דיון על אירועי אמסטרדם. “למה את מצדיקה אלימות?” הצטרפה תלמידה אחרת. כמורה וחוקרת חינוך, מצאתי את עצמי בדיוק במקום שבו נמצאים היום מורות ומורים רבים ברחבי הארץ, מנסים להסביר שחשיבה ביקורתית אינה בגידה.
חשיבה ביקורתית, במהותה, היא היכולת לראות תמונה שלמה ומורכבת של המציאות. זו היכולת להתבונן באירוע לא רק בהווה אלא גם בהקשר ההיסטורי שלו, להבין את השלכותיו העתידיות, ולבחון אותו מזוויות שונות. ראייה מורכבת משמעה להבין את מארג היחסים החברתיים – יחסי הכוחות המבניים, ההשפעות התרבותיות, והדינמיקות הקבוצתיות שמעצבות כל אירוע. בעידן של מידע מהיר ושיח רשתות קצר וחד-ממדי, היכולת לפתח חשיבה ביקורתית ולראות מעבר לכותרות היא חיונית יותר מתמיד.
אבל בימים אלה של קיטוב, כל ניסיון להציג מורכבות נתקל בחומה של האשמות. “ברגע שהזכרתי את התנהגות חלק מהאוהדים,” סיפרה לי מורה ומחנכת, “הואשמתי מיד בחתירה תחת הסולידריות הלאומית”.
זו לא סתם אנקדוטה – זו תופעה מדאיגה שמאיימת על עצם היכולת שלנו לחנך לחשיבה עצמאית. בקבוצות מורים ברשתות החברתיות, בחדרי מורים ובכיתות, מתפתח שיח של “או-או”: או שאתה תומך בצד שלך ללא סייג, או שאתה נגדו. אין אמצע, אין מורכבות, אין מקום לביקורת בונה.
אבל דווקא עכשיו, כשהשיח הציבורי הופך דיכוטומי, תפקידנו כמחנכות.ים חשוב מתמיד. התלמידים שלנו צריכים ללמוד שאפשר להתנגד בתוקף לאלימות ובו-זמנית להבין את ההקשר המורכב שבו היא מתרחשת. שאפשר לאהוב את המדינה ועדיין לבקר התנהגויות פסולות. כבר לפני יותר ממאה שנה הזהיר טולסטוי מפני הסכנה שבפטריוטיות עיוורת, והדגיש שאהבת מולדת אמיתית כוללת בתוכה גם את האומץ לראות את מה שדורש תיקון. מילים אלו מהדהדות היום יותר מתמיד.
פטריוטיות לא דורשת מאיתנו עיוורון מוסרי. היא דורשת מאיתנו אחריות מוסרית.
אז מה עושים? מניסיוני בכיתה, המפתח הוא ביצירת ‘עוגן מוסרי’ ברור שמותאם לסוגיה הספציפית שבה דנים. כשדנו באירועי אמסטרדם, פתחתי בכתיבה על הלוח: ‘אלימות על רקע שנאה היא פשע שאין לו הצדקה, נקודה.’ כשעסקנו בסוגיות של גזענות, העוגן המוסרי היה ‘כבוד האדם הוא ערך מקודש, ללא קשר למוצא, דת או לאום.’ בדיון על אלימות ברשתות חברתיות כתבתי: ‘בריונות ברשת היא אלימות לכל דבר ועניין.’
העוגן המוסרי הזה מסמן את הגבולות האתיים של הדיון ומאפשר לנו לפתח שיח מורכב ומעמיק בתוך מסגרת ערכית ברורה. רק כשהגבולות האלה ברורים, התלמידים יכולים להרגיש בטוחים מספיק כדי לחקור את המורכבות שמעבר לשחור-לבן.
חשוב גם להכיר ברגשות שעולים בכיתה. כשתלמיד מרגיש שמבקרים את קבוצת השייכות שלו, זה יכול לעורר תחושות של איום וחרדה. המפתח הוא ליצור סביבה בטוחה שבה אפשר להביע את הרגשות האלה, ובו-זמנית להבין שביקורת בונה לא מאיימת על הזהות שלנו – היא מחזקת אותה.
בסופו של דבר, כשאנחנו מלמדים את תלמידינו לראות מורכבות, אנחנו לא מחלישים את החברה, אנחנו מחזקים אותה. ביקורת בונה היא לא בגידה, היא הביטוי העמוק ביותר של אחריות ואכפתיות. זה השיעור החשוב ביותר שאנחנו יכולים ללמד היום.
מחר בבוקר, כשניכנס לכיתה, נצטרך להחליט: האם אנחנו מוותרים על החינוך לחשיבה ביקורתית מחשש להאשמות, או שאנחנו אוזרים אומץ ומלמדים את תלמידינו שהעולם מורכב יותר משחור ולבן. בחירה זו תעצב לא רק את עתיד החינוך, אלא את עתיד החברה כולה.